<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושא — ב"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[ב"ב צ"ב ע"ב] נמצא שהיה גנב. קודם לכן. גנב גונב ממון, קביוסטוס גונב נפשות כפרש"י ז"ל. ותימה הוא, א"כ היכי אמרינן הכא כולהו הני איתנהו, וכי כל העבדים גונבי נפשות הם. ורבינו חננאל פירש מלשון קוביא. כלומר משחק בקוביא וכדאמרינן בבכורות [ה' ע"א] בפרטן של לויים אתה מוצא וכו'. וכדאמרינן בהגדה [חולין צ"א ע"ב] וכי גנב אתה או קביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר. לפי שדרך משחקי בקוביא ללות מעות ואפילו על עצמן והן מתיראין מן השחר שלא ימצאו אותן בעלי חוב. ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. מכאן קשה למה שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות פרק אע"פ [נ"ח ע"א] ובפ"ק דקדושין [י"א ע"א] דקאמר התם סימפון בעבדים ליכא, אי גנב או קוביוסטוס הגיעו, מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו. ופירש רבנו שלמה ז"ל וסבר וקבל. והשתא קשה דהכא אמרינן דאומר לו הרי שלך לפניך. על כן נראה פירוש רבינו תם, שפירש הנהו קלא אית להו ולא שכיח כה"ג, וכיון דלא שכיחי לא גזור (רבנן) בהו רבנן. ומ"מ אם נמצא אח"כ ובא לחזור בו אומר לו הרי שלך לפניך, דאנן סהדי דלא שמע דאי שמע ודאי לא הוה זבין ליה. ואפשר שפירושו כמו שפירש רבינו שלמה, וההיא סברא דבן בג בג היא ולא סבירא ליה כי הא מתניתא. ואיכא דקשיא ליה ההיא דגרסינן במסכת גיטין [פ"ו ע"א] אתקין רב יהודה בשטר זביני דעבדי (עביד) עבדא דנן [פטור] ועטיר מכל ערעורי מלכא ומלכתא. ואמאי צריך למכתב הכי, הא אמרינן אומר לו הרי שלך לפניך. ואיכא למימר שופרא דשטרא הוא, כי ההיא דאמרינן [ס"ט ע"ב] צריך למכתב ליה קני לך הוצין ודיקלין, ואע"ג דלא כתב ליה הכי קני מיהו שופרא דשטרא הוא. אי נמי התם לאו מוכתב הוא כבר למלכות, אלא ערעור יש לו עליו ושמא יצא פטור בדין. אבל מכיון שהוא מוכתב גברא קטילא הוא ומקחו מקח טעות ואע"ג דלא כתב ליה הכי.
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"א] אין מוסיפין על המדות וכו'. כלומר אם באו אנשי העיר להוסיף על המדות בין גדולות בין קטנות אינן רשאין להוסיף על המדות יותר משתות. ובגמרא סמך לה אקרא. והמשתכר. כגון חנוני שקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט. אל ישתכר יותר משתות. כגון שלא הוקיר השער. ותקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר משתות.
<h2>דף כח:</h2>
ועוד אומר רבינו ז"ל כי עוד יש ענין אחר מגרמא בנזקין דפליגי ר' שמעון ורבנן בגוזל חמץ של חבירו ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח ר' שמעון מחייב משום דבר הגורם לממון כממון דמי, כיון שהדבר עצמו שהוא גוזל הוי ממון, אע"ג דפליג אדר"מ דאית ליה דינא דגרמי, הכא כיון דגופו ממון הוא שגוזל הוי גורם לממון וחייב. ולהכי קאמר במרובה [ב"ק ע"א ע"ב] דרבי מאיר כרבי שמעון ס"ל דאמר דבר הגורם לממון וכו', ולא קאמר רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי.
ועוד אומר רבינו ז"ל כי יש חילוק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין, דדינא דגרמי היינו שבשעת מעשה עושה ההיזק, כמו שורף שטרותיו של חבירו שבשעה ששורפן מזיק לחבירו. וכן מראה דינר לשולחני, דכשהוא אומר שהוא טוב מזיקו. וכן דן את הדין בשעת הדין מזיקו מיד. ומסור נמי דאחוי אחוויי בשעה דמחוי הוי כקלייה. ונתיאש ממנה ולא גדרה, בשעת היאוש הוא אוסר. אבל הא דפטרינן גרמא בנזקין, היינו שאין הנזק בא עד לאחר מעשה, כגון זורק כלי מראש הגג, עד שלא היה סוף הזריקה לא נשתבר הכלי. וכן כולם. ובליבה וליבתו הרוח [ב"ק ס' ע"א] לא שייך למימר ביה שההיזק לאחר מעשה, שכן כל אש שבעולם ההיזק בא אחר מעשה אלא היינו טעמא דפטור שסייע לו הרוח שליבתו. והא דפריך בהניזקין [גיטין נ"ג ע"א] בהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו' פטור מדיני אדם, ומשני טעמא משום דליכא אלא מחשבה בעלמא והיינו גרמא בנזקין, היינו כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דלית להו דינא דגרמי אבל לרבי מאיר חייב. וזה החילוק פירש רבינו שמואל בפרק המוכר פירות [צ"ד ע"א] גבי הבורר צרורות מתוך גרנו של חבירו.
<h2>דף מא:</h2>
[ב"ב ק"מ ע"ב] מתניתין. וטומטום. שאין ידוע אם זכר הוא אם נקיבה היא. אצל נקיבות. שלא יירש עמהן. ואין לו אלא מזונות דאיכא למימר נקבה היא. אצל זכרים. שלא יזון אלא ישאל על הפתחים כשאר אחין דאיכא למימר זכר הוא. בגמרא בעי מ"ש דגבי בן תני מנה וגבי בת מאתים, למימרא דבת עדיפא ליה מבן. ושקלינן וטרינן, ואוקימנא כר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וק"ו לבנות דלא ליתזלן. ילדה זכר ונקבה כאחת הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים. משום דזכר ודאי ונקבה ודאית קאמר. וטומטום זה מספקא לן בגוויה אם זכר הוא אם נקבה היא. וא"ת (והלה) [והלא] לא קאמר אם זכר אם נקבה כדאקשינן בגמרא. י"ל כי אקשינן בגמרא הכי, במבשרני במה שיפטר רחמה של אשתי, אם זכר נוטל מנה ואם נקבה תטול מאתים. דהיכא דילדה זכר ונקבה אין לו בשורה, נמצאת שאינו יכול לבשרו ולהודיעו במה נפטר רחמה אם בזכר אם בנקבה. אבל במתניתין הרי נתן מנה לזכר ומאתים לנקבה. כך פירש הראב"ד זלה"ה. ילדה טומטום אינו נוטל כלום. משום דזכר ודאי ונקבה ודאית קאמר, וטומטום זה מספקא לן בגוויה אם זכר הוא אם נקבה היא. ולקמן מוקמינן לה להאי סיפא כרשב"ג. ולית הלכתא כותיה אלא נוטל כפחות שבשניהם. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל מתניתין בשכיב מרע, כלומר מתניתין דקתני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, וקאמר דנוטל מנה, בשכיב מרע מיירי, דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו. דאי בבריא הא קיימא לן [ב"מ מ"ו ע"א] דאין מטבע נקנה בחליפין אע"ג דקנו מיניה. והא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל, אוקמה רבא כרשב"ג דאמר ילדה טומטום אנדרוגינוס וכו'. והא דרשב"ג איתא במסכת תמורה בפרק חמישי [כ"ד ע"ב]. והכי איתא התם, כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם ילדה זכר עולה [ואם נקיבה שלמים וילדה זכר ונקיבה] זכר יקרב עולה נקבה תיקרב שלמים, ילדה שני זכרים אחד מהם יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין, ילדה שתי נקבות אחת מהן תיקרב שלמים והשנית תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין. ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. וטעמא דהא מתניתין משום דבכור אינו קדוש אלא בפטר רחם. וכיון שהקדישו במעי אמו לעולה או לשלמים קדוש, ואין קדושת בכור חלה עליו. יש מפרש דס"ל לרשב"ג טומטום בריה היא. וליתה דבבכורות [מ"א ע"ב] אמרינן דכו"ע טומטום ספיקא הוא. אלא טעמא דרשב"ג דכל היכא שהזכיר זכר ונקבה, כגון גבי הערמת בכור, אין דעתו על טומטום, שאינו זכר ודאי ולא נקבה ודאית אלא ספיקא הוא. וכן במשנתינו דאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים אין דעתו על הטומטום. וכי תימא רישא דמתניתין נמי דאמר דוחין אותו ויש לו דשקיל כנקבות מודה רשב"ג בה. דהא לא קאמר אב מידי. ואמאי קאמר רבא סיפא אתאן לרשב"ג, והא כולה אפשר לאוקומה כרשב"ג. וי"ל רישא נמי הא כתיב בכתובה בנן נוקבן. הילכך פליג בה רשב"ג. לכך אמר וסיפא אתאן לרשב"ג. וי"ל דילמא ה"ק רישא דברי הכל אבל סיפא אתא כרשב"ג ודלא כרבנן.
<h2>דף מו.</h2>
[לשון הרי"ף ב"ב נ"ו ע"א מדפיו] תינוק בן יום אחד נוחל. בנכסי האם להנחיל ירושתו לאחין מן האב. ודוקא בן יום אחד שחיה אחר אמו שעה אחת. שמעתי ואפילו קים לן ביה דלא כלו לו חדשיו. וכן נראה במסכת יבמות [פ' ע"א] שמעתא בן שמונה אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים. אבל עובר לא. שמת במעי אמו ומתה אמו, לא אמרינן דהוה חי במעי אמו בתר מיתת אמו ונוחל את אמו להנחיל לאחין מן האב, משום דכל אשה מעוברת שמתה עוברה מיית ברישא. והיינו טעמא כדאמרינן בפירקא קמא דערכין [ז' ע"א] דגבי מתה מעצמה דהוא דמיית ברישא דאיידי דזוטר חיותיה אתיא טיפה של מלאך המות ומחתכה להו לסימנין. והא דאמרינן במסכת חולין בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א], בן פקועה שהוא במעי אמו, דלא מיית ברישא, כדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי וכו', היינו דוקא כשנהרגת הבהמה, שאומרים מתה היא תחילה. כדאמרינן בפ"ק דערכין [שם] האשה שיוצאה ליהרג מכין אותה כנגד [בית] ההריון כדי שיצא עובר שבמעיה. והא דאמרינן בסוף השוחט [חולין ל"ח ע"ב] גבי בהמה מתה והדר ילדתיה, היינו מתה ע"י אדם. א"נ ע"י מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת, כדמשמע פ"ק דערכין [שם] דקאמר התם אמר רב יהודה אמר שמואל אשה שישבה על המשבר מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד, וישבה על המשבר משמע שנעקר הולד לצאת. ובנהרגה ליכא לאוקומה דאם כן למה קורעין את כריסה אלא יניחו לולד לצאת. אלא מיירי באשה שנהפכו עליה ציריה ואינה יכולה לילד, ולכך מקרעין את כריסה. וא"ת למאי דפרישנא דבנהרגה או נעקר לצאת היא מתה ברישא, אמאי תלינן טעמא דעובר אינו נוחל ומנחיל משום דהוא מיית ברישא, והלא כמה פעמים היא מייתא ברישא, כגון שנהרגה או שנעקר לצאת. וי"ל דבן יום אחד פסיקא ליה, אבל עובר לא פסיקא ליה למיתני שהוא נוחל ומנחיל. מיהו אפילו נעקר לצאת אין חייב ההורגו עד שיהא בן יום אחד, כדתנן בנדה [מ"ד ע"א] ותנן נמי במסכת טהרות [אהלות פ"ז מ"ו] האשה המקשה לילד חותכין עובר שבמעיה יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, אבל בעודו במעי אמו הורגין אותו. וא"ת אמאי קאמרינן בפ"ק דערכין [שם] האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, ואמאי כיון שמותר להרגו אפילו נעקר לצאת. י"ל דמ"מ מחללין עליו את השבת, כדאשכחן בגוסס לר' יהודה בן בתירא דפטור ההורגו ואפ"ה מחללין עליו את השבת דלא אמרינן רוב גוססין למיתה לענין חילול שבת. כתב רבינו משה ז"ל בהלכות נחלות פרק ראשון [הי"ג], אפילו היה הוא בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל ומנחיל כדכתבינן לעיל. והא הוי עובדא. דמתה האם ואחר כך פרכס העובר. תלתא פירכוסי. שהיה מתנענע במעי אמו שלש [פעמים]. ל"א תלתא פרסי, פירוש מהלך שלש פרסאות. מידי דהוה וכו'. שדומה חיותו לזנב הלטאה שמחותכת ומפרכסת, דההוא חיות אינו חיות. לומר שממעט בחלק בכורה. כגון שמת והניח שני בנים ושלש מאות זוז, נוטל הבכור מאתים והפשוט מאה. נולד לו בן אחר שעה אחת קודם מיתת אביו ומת אביו ואחר כך מת התינוק ושניהם ביום אחד מתו, רואין אותן כאילו הן שלשה אחין, ונוטל הבכור מאה וחמשים ותינוק ואחיו כל אחד מהם שבעים וה'. והתינוק מוריש אותן שבעים וחמשה שהגיעו לחלקו לשני אחיו. נמצא שיש ביד הבכור מאה ושמונים ושבעה וחצי, וביד הפשוט מאה ושנים עשר וחצי. נמצא שמיעט התינוק מחלק בכורתו של בכור שנים עשר וחצי. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר ואפילו נולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה כדאמרינן לקמן. אמר מר בריה דרב יוסף בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט מ"ט וילדו לו אמר רחמנא. שיולדו לו בחיי האב. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר מר בריה דרב יוסף בכור שנולד לאחר מיתת אביו. שהיו לו נשים הרבה או שילדה אשתו תאומים. אינו נוטל פי שנים יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. והלכתא כהני תרי הלכתא דאמר מר בריה דרב יוסף. ובכור שנולד לאחר מיתת אביו דאינו נוטל פי שנים, דדריש ליה מיכיר הוה יכיל למדרשיה נמי מוילדו לו. ורבינו שלמה ז"ל כתב במסכת נדה דהיכא דנולד לו כשהוא גוסס איכא בינייהו דקרינא ביה וילדו לו אע"פ שהוא גוסס ולא קרינא ביה יכיר דהא גוסס הוא. הבא לאחר נפלים דאמר קרא [דברים כ"א] כי הוא ראשית אונו שלבו דוה עליו, יצא זה שאין לבו דוה עליו. והבא אחר נפל שהוא דומה לבהמה חיה ועוף דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים. לעולם הוא בכור אף לכהן עד שיהא בו אחר נפל שיהא בו מצורת האדם.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] כדר' אמי. דטומטום שנקרע אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים. בכור ולא ספק לאפוקי מדרשא דרבא. דלאפוקי ספק בכור בעלמא שאין אנו יודעים אם הוא בכור אם לאו לא איצטריך קרא, דפשיטא הוא דלא שקיל חלק בכורה עד דמייתי ראיה שהוא בכור. שתי נשים. של איש אחד שילדו במחבא ואינו ידוע איזו מהן ילדה ראשונה שיהא בנה בכור לאביו. כותבין הרשאה זה לזה. ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה לאחיו, דאמר להו אני בכור תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שנתן לי חלקו. ופסקינן לעיל יש לו לבכור קודם חלוקה, ויכול למכור וליתן חלק בכורתו לכל מי שירצה. והא מילתא אתא קרא לאשמועינן דאע"ג דמדינא אית ליה, גזרת הכתוב היא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק. א"ל רב פפא לרבא. כשדרש כן. הוכרו. בשעת לידה אע"ג דלבסוף נתערבו. כותבין הרשאה זה לזה. דהוי ליה בכור ודאי שעה אחת, וקרא לא אתא למעוטי אלא שלא הוכרו מעולם, דהוי ליה ספק [בשעת] לידה. דהכי משמע והיה הבן הבכור שיהא בכור בשעת הויה ולא ספק, והאי כיון דלא הוכר הו"ל כל חד מינייהו ספק. אבל בחלק פשוט כגון שתי נשים של [ב' אנשים] וילדו במחבא ובא זה לירש עם אחיו וזה עם אחיו, סגיא להו בהרשאה שכותבין זה לזה, ואע"פ שלא הוכרו כלל. והא דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא, לאו לאפוקי דרשא בתרייתא, אלא לאפוקי מדרשא קמייתא.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"א] מתניתין. לא יפרע מן הערב. תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבוהו ב"ד. ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב. הכי מפרש לה במסקנא דגמרא. ואם א"ל ע"מ שאפרע. לקמן מפרש לה. הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים. והיה בעלה מגרשה. וצריך הערב לפרעה כתובתה משלו. ידירנה הנאה. על דעת רבים שאין לו הפרה, שלא יוכל להחזירה. דחיישינן שמא דעתו לגרשה ולהחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתיפרע מן הערב, וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסיו של ערב. והאי ערב ערב קבלן הוא, דהא אמרינן לקמן ערב דכתובה לא משתעבד. אי נמי בערב לכתובת בנו.
[ב"ב קע"ג ע"ב] גמרא. מאי טעמא. לא יפרע מן הערב. דקס"ד השתא לא יפרע כלל, ולא מהני ערבות אלא להכי שאם מת לוה או ברח אז יפרע מן הערב, אך אם הלוה בפנינו בשעה שתובע מלוה את חובו כיון שהעמידו ערב ללוה בפניו פטור. גברא אשלמת לי. הפקדתני הלוה ע"מ שאם ימות או יברח שאפרעך אני, והריני מחזירו לך ותבעהו בדין, ואני פטור. דלא יהבי טעמא למילתייהו. שגם זה דבר שאינו הגון הוא. לא יתבע ערב תחלה. לא יהא נפרע מן הערב עד שישבע הלה בב"ד שאין לו כלום. ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. לא שנו אלא שאין נכסים ללוה. כלומר שאין לו נכסים ידועים. דהיכא דלא אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב תחלה עד שיכוף הלוה וידין עמו וישביענו בבית דין בנקיטת חפץ שאין לו נכסים ואח"כ יגבה מן הערב. ובזמן שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה שלא יחזור ויחפש אחר ממון הלוה ולא ידון עמו וישביענו. אלא כיון שלא מצא ממון ידוע ללוה יפרע מן הערב. אבל אם יש לו נכסים ידועים, אפילו א"ל ע"מ, לא יפרע מן הערב כי אם מן הלוה, כיון שיש לו נכסים ידועים. והא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מכלל דת"ק סבר ל"ש הכי ול"ש הכי. דודאי רשב"ג נכסים ידועים קאמר, דאי בנכסים שאינם ידועים קאמר דלא מהני ע"מ כלל לרשב"ג א"כ לא אמר בהאי לישנא, אלא בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. דלא שני ליה בין אמר ע"מ ללא אמר ע"מ, אמאי [קאמר] אם יש לו נכסים, דהא בדידיה קיימינן דיש לו נכסים שאינן ידועין, וקאמר דיפרע מן הערב, ואתא איהו לאפלוגי ואמר לא יפרע. וודאי כיון דאמר בהאי לישנא משמע דת"ק בשני ענינים איירי בין שיש לו נכסים ידועים בין שאין לו, דיפרע מן הערב בעל מנת. וקאמר רשב"ג אם יש לו נכסים, בהא ודאי פליגנא עלך דלא יפרע מן הערב אפילו בעל מנת. ומשני חסורי מחסרא והכי קתני המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב. תחילה אפילו אין לו נכסים ידועים דהיינו קרקעות עד שישביע הלוה בבית דין בנקיטת חפץ שאין בידו לפרעו.
וחמש מדות בערבות. א) המלוה ע"י ערב ולא אתני ממי שארצה, [אפרע], תובע הלוה תחילה וכופהו בב"ד, בין יש לו נכסים ידועים ללוה בין אין לו. ואם לא יכול לכופו ללוה, דלא ציית דינא, נכנס לביתו של ערב. ב) ואי אתני ממי שארצה [אפרע] תחלה, ואין קרקעות ללוה, יפרע מן הערב תחילה, דברצון המלוה תליא מילתא. ג) ואם יש לו נכסים ללוה, אפילו אתני נפרע מן הלוה תחילה. ד) קבלן, דהיינו תן לו ואני נותן [לך], בין יש לו בין אין לו, נפרע מן הערב תחילה. ה) הנושא והנותן ביד, נפרע מן הערב ולא מן הלוה, שאין למלוה על הלוה כלום. ואם אין לו במה ליפרע מן הערב, חוזר ליפרע מן הלוה, מדרבי נתן [שאמר] מנין לנושה בחבירו מנה וכו' דקיי"ל כותיה בבע"ח דעלמא וכל שכן הכא. וכולהו ערבים בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות. וקבלן היינו תן לו ואני נותן לך. וקנין בכלי של קונה, וכגון דנקיט ביה שלש על שלש, דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי. ואין חלוק [בין בגד] לעור ומפץ ושק, כדאמרינן בשנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א] אם יש בו שלש על שלש. כל זה לשון רבינו יעקב ז"ל.
וי"מ דהא דאמרינן בד"א בשאין נכסים ללוה ארישא קאי, כלומר הא דאמרינן דהיכא דלא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה (לו) [לא] יתבע ערב תחילה, דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן לו כלום יחזור ויתבע את הערב, בד"א בשאין נכסים ללוה אבל אם יש נכסים ללוה לא יתבע את הערב כלל, ואפילו לאחר שיתבע את הלוה. לפי שאם לא נתן לו הלוה כלום הרי יש לו נכסים ליפרע מהם. ולעולם הני מילי היכא דלא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה. אבל אם א"ל ע"מ יתבע ערב תחילה. ואע"פ שיש לו נכסים ידועים ללוה יפרע מן הערב. דכיון דאתני אתני. כדקיימא לן [ב"מ נ"א ע"א] כל תנאי שבממון תנאו קיים. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה ולא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הקבלן. ורשב"ג אומר אחד זה ואחד זה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מהם. אם לא א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה. דאם א"ל הכי, כיון דאתני אתני. ואין פירוש זה נכון. דהא מימרא דר' יוחנן אפיסקא דסיפא דמתניתין קאי ולא ארישא. ומה שאמר דכל דבר שבממון תנאו קיים, יש לנו לומר שלא עלה על דעת המלוה להתנות כך אלא שאם אין נכסים ידועים ללוה שלא יטרח להביאו לפני ב"ד ולהשביעו. אבל אם יש לו נכסים ידועים לא עלה על דעתו לומר שיניח נכסי הלוה ויפרע מנכסי הערב.
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה. וזה הדיין הורידו לנכסי הלוה ועשה לו שומא מהם ואכל הפירות. בא רב חנן בר רבא וסלקיה. שזו השומא שעשה לו לאו כלום היא מאחר שלא תבע הלוה תחלה. ואם אכל הפירות יחזירם ללוה. ואע"פ שאח"כ יתבע הלוה בב"ד ולא יפרענו מעות, שאין לו מעות. ויאמר הלוה לב"ד תנו לו מקרקעותי(ו), ועשה לו שומא, אעפ"כ השומא שעשה לו הדיין קודם שיתבענו ללוה לאו כלום היא, ואם אכל ממנו פירות מחמת אותה השומא יחזירם ללוה, כי שלא כדין נעשית אותה השומא.
הכי גרסי ר"ח ורבינו יצחק אלפסי ז"ל, [ב"ב ק"ז ע"א] שלשה אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד [מהן]. יש שואלין אמאי נטל חלקו של אחד מהם יותר משל אחיו. ויש לומר שהיה לו לזה בינונית דשיעבודיה דבע"ח עליה. א"נ משכחת לה דטריף ליה בדשוייה ניהליה אפותיקי והאי לא ידע ואי נמי ידע לא מחיל שדעתו היה ליפרע מאחיו, דלאו שופטנא הוא שיפרע לבדו חובותיו של אביו. ומשמע שאם נטל בינונית, ויש לאחיו בינונית דכוותה, ואתא עלייהו בע"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דליכא למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמרינן במסכת ב"ק [ח' ע"ב], דהתם טעמא משום דאמר ליה לבעל חוב מה מכר לו לוקח ראשון כל זכות שתבא לידו, וכל היכא דהוא יכול להגבות איזה מהם שירצה אנא נמי, אבל הכא ליכא למימר הכי. אבל ודאי שקל עידית וזיבורית אמר ליה להכי שקלי ארעא דלא חזיא לך. ובירושלמי במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי [ה"ד] מצאתי כן, שמואל אמר שוחדא לדייני בשני שטרות היוצאין על שדה אחת, איזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. והא תני יורשין שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים, יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים. ועוד היא שוחדא לדייני. ר' אבין בשם שמואל לא שנא דבין שני שטרות היוצאין על שדה אחת בין שטר אחד שיוצא על שתי שדות איזה מהן שירצו ב"ד להחליט מחליטין. ומסתברא תובע הוא את שניהם שודא דדייני, תובע הוא אחד מהם גובה ממנו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, שאין ב"ד תובעין אותו השני מעצמן לעשות בו שודא. והלכתא בטלה מחלוקת. כרב. והא דאמרינן בדרב יורשין לאו דוקא. אלא כיורשין בענין זה קאמר. אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הוזכרו יורשין. ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת דלגבי הא מילתא כיורשין דמו, ולא משום דיורשין ממש הוו, דהא לית לן ברירה, ורב נמי בדאורייתא לית ליה ברירה. וראיה לדבר דהא איתמר בפרק המוכר את הבית [ס"ה ע"א] דרב דאמר יש להן דרך זה על זה אזדא לטעמיה דאמר מוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הן. והא דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו, לאו מטעמיה דאמר משום ברירה, אלא משום דויתור במודר הנאה שרי. ולי נראה דמשום דויתור מותר מן התורה במודר הנאה (מן התורה), אבל מדרבנן ודאי ויתור אסור ויש ברירה בדרבנן. כדאמרינן במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דר' הושעיא אמר יש ברירה, ומקשינן עלה דידיה אדידיה, ומסיק דלרבי הושעיא בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כר' הושעיא. אלמא בדאורייתא אין ברירה.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו. מלוה. כתב ידו. של לוה. שהוא חייב לו. ממון, ואין כאן עדות אחרת. גובה מנכסים בני חורין. דלא גבי ממשועבדין אלא מלוה הכתובה בשטר שיש בו עדים, דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו. אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים מ"ט שעבודא דאורייתא. ופירשו הראב"ד ז"ל ורבינו שמואל, דטעמיה דמ"ד דשעבודא דאורייתא משום דכתיב [דברים כ"ד] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא מוקי טעמיה דקרא משום דלוה קיים ועליה דידיה רמיא מילתא למיפרע. דמיניה ליכא מ"ד דשעבודא עליה לאו דאורייתא. וכיון דהוא משתעבד מדאורייתא, יכופו אותו ב"ד לפרוע מכל מאי דאית ליה. אבל אם מת הלוה ונפלו הנכסים ביד היורשים או ביד הלקוחות אמרינן שעבודא לאו דאורייתא, ואינה גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה. אלא משום תקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין אמרו דמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים. וכן מלוה על פה נמי משום תקנתא דרבנן גובה מן היורשין. וקשיא לן על הדין פירושא היכי ס"ד דשעבודא דאורייתא חזינן מקרא דיוציא אליך את העבוט, אפילו מטלטלין נמי ליהוו שעבודא דאורייתא, דהא קרא במטלטלין מיירי, ואנן בקרקעות אמרינן דמשעבדי, אבל במטלטלי ליכא מ"ד. ש"מ דקרא לאו ראיה הוא כלל. ושעבודא דאורייתא דקרא אשעבודא דלוה גופיה קאי. ומיניה פשיטא, אפילו מגלימא דעל כתפיה. אבל בזמן שהנכסים ביד יורשים או ברשות לוקח לא חזינן שעבודא על הנכסים כלל. ופלוגתייהו בשעבודא אנכסים ביד יורשים או אמשעבדי [אי הוי] דאורייתא אם לאו. ורבינו שלמה ז"ל פירש טעמיה דמ"ד שעבודא דאורייתא על הנכסים מדין ערב, בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] גבי משכנתא באתרא דמסלקי ואין בעל חוב גובה מהם מפני שהם מטלטלין. ושעבודא דאורייתא על הקרקעות מדין ערב דניכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. וה"מ מקרקעי דאסמכתייהו עלייהו כמו שאדם סומך על ערב. אבל מטלטלין, שאדם יכול להבריחן ולהפסידן אין אדם סומך עליהם, לא דמו לערב. אבל שעבוד אמקרקעי מדין ערב וערב משתעבד מדאורייתא והם הכי נמי הנכסים משתעבדי מדאורייתא. וכל היכא דאזלי ברשותיה נינהו. ואפילו מכר והוריש שעבודא עלייהו בין מלוה על פה בין מלוה בשטר בין בסתם בין במפרש. דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי הוא כמפרש על כל נכסים דמשעבדי מדין ערב בין מיורשין בין מלקוחות. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, משום פסידא דלקוחות, דלית ליה קלא. ולא הוה להו לאסוקי אדעתייהו דאוזפי ליה בלא שטרא. וכיון דלית ליה קלא חיישי רבנן לפסידא דלקוחות. אבל כי איכא שטרא לא חיישי לפסידא דלקוחות, דאינהו דאפסידו אנפשייהו, דהא אית ליה קלא ואי משיילי מודעי להו. דכל מילתא דשטרא בעדים קלא אית ליה למילתא.
וקיימא לן כעולא, אע"ג דפליג עליה רבה, דאמר רבה דבר תורה אחד מלוה בעל פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא ומ"ט אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אי הכי מלוה על פה נמי לית לה קלא. וא"ת מאי בינייהו. בין למ"ד שעבודא דאורייתא בין למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. איכא בינייהו מלוה על פה אם גובה מן היורשין, דלמ"ד שעבודא דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין, דליכא למיחש לפסידא דיורשין כדחיישינן ללקוחות. ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינה גובה מן היורשין, דכיון דלית לה קלא לא עבדו בה רבנן תקנתא כלל, דמילתא דלא שכיחא היא. ואפילו תימא דעבדינן תקנתא לכל מלוה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מ"מ למלוה בשטר אוקמוה רבנן לשעבודא דאורייתא דגובה אפילו מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת, אבל מלוה על פה כשגובה מן היורשין לאו משום דליהוי שעבודא דאורייתא. אלא משום מצוה על היתומים לשלם חובת אביהם. וכיון דהכין הוא, אם מלוה בשטר ומלוה על פה יוצאין ביום אחד, למ"ד שעבודא דאורייתא חולקין שניהם כאחד. ואם זמן מלוה על פה קודם למלוה בשטר, מלוה על פה קודם. ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה בשטר קודם, דאוקמוה אדאורייתא אפילו גבי לקוחות. וכיון דאוקמוה אדאורייתא. לכל מילי משוינן ליה דאורייתא, דקודם למלוה על פה, אפילו מלוה על פה קודם לו בזמן. וכן נראה מפסק הרי"ף.
[ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. איכא דמקשו הכא דרב פפא אדרב פפא. דהכא משמע דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, דהא יהיב טעמא לגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת. וכן עיקר, שהרי הוא אמר פריעת בעל חוב מצוה במסכת כתובות [פ"ו ע"א] נמי בעי לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לי' לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. אלמא שעבוד נכסים לאו דאורייתא. והתם בפ"ק דקידושין [י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. ויש לתרץ דהתם ה"ק, אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין כדינה. והלכתא שעבודא דאורייתא. דרב הונא בריה דר' יהושע משמע דהכי ס"ל. ור' יוחנן ור"ל נמי. וע"כ כותייהו קיי"ל. והרי"ף ז"ל כתב, וקיימא לן כעולא, דשעבודא דאורייתא. וכדפסק רב פפא התם. והאי דפסק הכא משום כדי שלא תנעול, לאו דפליגא דידיה אדידיה, אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. וקשיא לן בלישנא דגאון ז"ל, דפתח בדאורייתא כדקאמר עולא וסיים בדרבנן דקאמר דאוקמוה רבנן אדאורייתא משום כדי שלא תנעול דלת. ותירץ הרב ר' אשר ז"ל דה"ק, קיימא לן כעולא גבי בע"ח דשעבודא דאורייתא, ואע"ג דשעבודא דאורייתא לא אוקמוה אדאורייתא במקום פסידא דלקוחות, דלית ליה קלא. אבל גבי יורשין לא עבדו רבנן תקנתא, דמשום כדי שלא תנעול דלת לא חיישי רבנן לפסידא דיורשין ואוקמוה אדאורייתא. אבל גבי לקוחות לא אוקמוה אדאורייתא כלל, כיון דלית לה קלא. וכיון דלית לה קלא, מלוה על פה עם מלוה בשטר נמי אפילו מלוה על פה קודם לא אוקמוה אדאורייתא שיהא קודם למלוה בשטר, כיון לית לה קלא חששי רבנן לפסידא דלקוחות ולפסידא דמלוה הבא אחריו.
ורבינו תם [ספר הישר סימן ס"ח] (פירש) תירץ כדאיכא דאמרי ופליגי לישני אהדדי. ואי הוו מתמרן בדוכתא חדא, הוה אמר איכא דאמרי. אבל משום שהם בשני מקומות לא חש לומר איכא דאמרי. מיהו קיי"ל כפסק שפסק הכא במסכת ב"ב שהיא עיקר. והתם אגב גררא נסבה. והרב אבן מגש ז"ל נמי הולך על דרך זה, אלא שנסתפק בדברי רב פפא אם אמורים בין במלוה על פה בין במלוה בשטר. ומצינו שכתב רבינו האיי ז"ל בתשובת שאלה שמלוה על פה קודמת למלוה בשטר. ורב האיי לטעמיה, דאמר שעבודא דאורייתא בין במלוה בשטר בין במלוה על פה. והיא כתובה במסכת כתובות לרב יצחק בן מרן ראובן פרק הכותב וכתב דאם זמן של שטר המוקדם נמשך אחר זמן השטר המאוחר שאין לו לתבוע עד זמן ידוע, לא הפסיד בכך כלום וגם משועבדים לו הנכסים משעת הלואה. וכתב נמי דכל המוקדם נשבע לשני.
ומצינו בתשובה לרי"ף ז"ל שנשאל כך, מה שפירש רבינו שמלוה על פה אינה גובה מן הקרקעות עם מלוה בשטר, אם דבר בשזמנם אחד, או אפילו קודם זמן מלוה על פה. וכן שני מלוין על פה במקרקעי, וקדם אחד מהם, מי [יש] דין קדימה או לא. והשיב, בשאלה זו אנו תמיהין, כי כבר פירשנו לשם פירוש יפה. וביררנו שמלוה על פה אין בה דין קדימה כלל. אלא אם ראית אותה תשובה שהשיב הגאון, שמלוה על פה שקדם יש לו דין קדימה והביא ראיה מדברי רבותינו שאמרו מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. אותה תשובה אינה נכונה, דאע"ג דשעבודא דאורייתא לא אוקמוה אדאורייתא משום פסידא דלקוחות משום דלית לה קלא. וה"ה למלוין, שאין קודמין זה לזה, משום דלית ליה קלא ואיכא עלייהו פסידא. הילכך אין לו דין קדימה עם מלוה בשטר ולא עם מלוה בעדים, בין במקרקעי בין במטלטלי. וכיון שהמטלטלין נמי אין להם דין קדימה, אין בהם הפרש בין מלוה בשטר בין מלוה בעדים. והא דאמרינן מלוה בשטר גובה מן היורשים, אוקמוה רבוותא בשחייב מודה בשעת מיתה. אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. אי נמי דמית תוך זמן דקיי"ל [לעיל ה' ע"ב] חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ואפילו מיתמי לא גבי בלא שבועה. אבל מלוה על פה בעלמא לא גבי מיורשים, דהא קיי"ל [לעיל ק"ע ע"א] המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים. וכיון דאבוהון הוה יכיל למיטעון פרעתי טענינן להו ליורשים. ואע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות מל' יום, כדאיתא במסכת מכות [ג' ע"ב], היכא דמית תוך שלשים יום לא מדמינן ליה למת תוך זמן דליגבי מיורשים, אלא אמרינן דילמא פרעיה. והכי פסקו רבנן קשישי.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ד ע"ב] בשאר ספרא. תורת כהנים, ברייתא של ספר ויקרא. ספרי (קודש) [קורא] למדרש של פרשת וישלחו מן המחנה עד סוף ואלה הדברים. מכילתא קרי מדרש של ספר ואלה שמות מן פרשת החודש הזה לכם עד סוף הספר. והיינו דאמרינן בעלמא [סנהדרין פ"ו ע"א] סתם משנה ר' מאיר סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר"ש סתם סדר עולם ר' יוסי סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע. בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים. כלומר מאליהם כגון שנשתנה שמן כדלעיל. [לשון הרי"ף] מתני' בבכורות [נ"א ע"ב] אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, כדאמרינן בריש פירקין [קי"א ע"ב] משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. ואינו נוטל בשבח. ואפילו בשבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כרבנן. ולא בראוי כבמוחזק. כגון שירשו שטר חוב, שאין הבכור נוטל בו פי שנים, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. כדפסק רב פפא הלכתא לקמן [קכ"ה ע"ב]. ולא האשה בכתובתה. אם כתובתה מאתים והקרקע שהניח בעלה לא היה שוה אלא מנה, והיתומים השביחוהו ושוה עכשיו מאתים, אמרינן אין רשות וזכות לאשה באותו שבח, דנכסי דקנו יתמי היא, ולא מציא אמרה הקרקע שהיה משועבד לי אשבח. והא אמר שמואל בע"ח גובה את השבח. מן הלוקח שהשביחו, דמצי למימר קרקע דידי אשבח, ולא יהיב ללוקח לא קרקע ולא מעות, כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גבי אשה נמי נימא הכי. ומשני מקולי כתובה שנינו כאן. לא החמירו חכמים בחוב של כתובת אשה כמו שעשו בשאר בעלי חובות, דיותר נעילת דלת איכא בשאר בעלי חובות שהוציאו מעותיהם על הבטחת קרקעות הלוה, מה שאין כן באשה שלא הוציאה משלה כלום. ועוד דאמרינן יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. וקולות אחרות אמרו חכמים בכתובה כדאמרינן בכתובות. ולא הבנות במזונותיהן. דמזון הבנות תקנתא דרבנן היא, והלכך לא החמירו חכמים כל כך שיטלו שבחא דאישתני שמייהו מעיקרא. ולא היבם. שנוטל חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בשבח ולא בראוי, אלא יד כל האחים שוה בהם. והאי דלא תני בעל, משום דלא מתני ליה שבח שאם השביחו לו נכסים בחיי אשתו מוחזק הוא, ואם השביחו לאחר מיתתה בניכסי דיליה אשבוח. בכור קרייה רחמנא. והיה הבכור אשר תלד ודרשינן ליה ביבם במסכת יבמות [כ"ד ע"א]. וכיון דבכור קרייה רחמנא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אלא יד כל האחים שוה בו, אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. אמר אביי לא שנו וכו'. רבא אמר אפילו שבח וכו'. נמצא כתוב במקצת הלכות הרב ז"ל וליתא לדרבא דהא אפסיק הלכתא בהדיא דיש לו לבכור קודם חלוקה. והרב בעל המאור ז"ל כתב בספר הצבא במדה השנית, דבר אחד אמור בשני מקומות בלשון אחד, ועניניהם חלוקין ורחוקים זה מזה. בבכורות אסיקנא אין לו לבכור קודם חלוקה, ובב"ב אסיקנא יש לו לבכור קודם חלוקה. ול"ק אהדדי, דהתם בבכורות אשבח שהוא ראוי קיימינן לפיכך אין לו. ובב"ב קיימינן אגופא דהוא מוחזק ולפיכך יש לו. וכמו שחזר הרב אלפסי ז"ל ותיקן בהלכות.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] מתניתין. אחד הבן ואחד הבת בנחלה. לקמן מפרש מאי קאמר. אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל [קי"א ע"ב] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. נשאל הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל על בכור ופשוט שמתו אביהם ואמם ולא גבתה אמם כתובתה מחיים, אם נוטל הבכור פי שנים בכל הנכסים, או אם יכול הפשוט לומר בכדי כתובת אמי אני חולק בשוה. והשיב, שאם היתה האם צריכה לישבע שמא לא היתה נשבעת, הילכך לאו נכסי האם מיקרו ובחזקת הבעל הם עומדים, ונוטל בהם הבכור פי שנים. ואם לא היתה צריכה לישבע כגון שכתב לה נאמנות, או שייחד לה קרקע לכתובתה, ודאי חולק הפשוט עם הבכור בשוה בכדי כתובת האם. והבנות ניזונות מנכסי האב. כדתנן לקמן בפרק מי שמת [קל"ט ע"ב], דבין נכסים מרובין בין נכסים מועטין הבנות ניזונות. ואינן ניזונות מנכסי האם. לאו במרובין ולאו במועטין במקום בנים, אלא הבנים יירשו את הכל. אבל בנכסי האב ניזונות בתנאי כתובה שכך כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי וכו'. גמרא. אילימא דירתי כי הדדי. בת במקום בן תירש, והא תנן בן קודם לבת. ועוד מאי אלא. כלומר אם משנתינו לא [קתני] בת אלא להשוות בת לבן בירושה, למה הזכירה ההפרש שיש בבן עצמו בין ירושתו מאביו ובין ירושתו מאמו, וההפרש שיש בבת עצמה בין נכסי אביה ובין נכסי אמה. לא היה לו להזכיר אלא ההפרש שיש בין בן ובת לירושה, שהרי להשוות ביניהם ולהזכיר ההפרש שיש ביניהם הוא שבאת משנתינו, ולא באת להשוות ירושת הבן לאביו לירושתו לאמו לא להשוות הבת בנכסי אביה לנכסי אמה כדי להזכיר אחר כך ההפרש שיש ביניהם. ה"ק אחד הבן ואחד הבת שווין בנכסי האם ובנכסי האב. כלומר דין הבן בירושת אמו כדינו בירושת אביו, שכשם שהוא יורש את אביו כך יורש את אמו. וכשם שבנכסי האב בן קודם לבת, כך בנכסי האם. ואין ביניהם הפרש אלא שבנכסי אביו אם הוא בכור נוטל פי שנים, ובנכסי אמו אינו נוטל פי שנים כדדרשינן לעיל [קי"א ע"ב]. וכן דין הבת בירושת אמה כדינה בנכסי אביה, שכשם שבנכסי האב אם יש בן אינה יורשת, כך בנכסי האם אם יש בן אינה יורשת, וניזונת משל אב בתנאי כתובה ואינה ניזונת משל אם אפילו מתה אמו. פי שנים כאחד. שאם [היו] חמשה אחים, חולקים הנכסים לששה חלקים ונוטל הבכור שני חלקים. או אינו אלא פי שנים בנכסים. שנוטל הבכור פי שנים בכל הנכסים, ואחיו חולקין ביניהם כל הנשאר. ודין הוא. דנימא פי שנים כאחד. דחלקו עם חמשה כחלקו עם אחד.
[ב"ב קי"ט ע"א] גמרא. אמאי ראוי הוא וכו'. כלומר אמאי נטלו בנות צלפחד חלק בכורתו בנכסי חפר, הרי מעולם לא ירש חפר מארץ ישראל, שהרי מת במדבר. ומשני רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. ואית ליה לצלפחד חלק בכורה בנכסי חפר ואע"ג דמית ליה חפר במדבר מקמי דליזכי בהו מית ליה, שהרי נגזרה גזרה על אותו הדור שלא יכנסו לארץ ישראל וחפר בכללן, הויין להו הני נכסי ראויין לחפר, ואין לצלפחד שהוא בכור ליטול חלק בכורה שהרי לא היו מוחזקין לחפר אביו. קמ"ל דארץ ישראל מוחזקת היא וכבר זכה חפר בחלקו ממנה קודם מיתתו, ואית ליה לצלפחד בריה חלק בכורה בהם, שהרי מוחזקין היו לחפר אביו ולא ראויין. אע"ג דמית ליה צלפחד מקמיה דמית חפר אבוה דהוה בירושתו ראוי. הא מילתא לא אכפת לן, דהא קיימא לן דהבן והבת נוטלין בראוי כבמוחזק דכתיב אין לו עיין עליו, וכיון דאי הוה צלפחד קיים בעידן דמית חפר אבוה, הוה שקיל ליה לחלק פשיטות וחלק בכורה בנכסי חפר, דהא מוחזקין הוו לחפר אבוה בחייה. כי ליתיה נמי, בנתיה במקום אבוהון קיימי, ושקלי לחלק פשיטות וחלק בכורה דאבוהון. דהאי בכורה לאו למשקלה מנכסי צלפחד היא, כי היכי דנימא דהני ניכסי דחפר ראויין היו לצלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אלא האי בכורה לצלפחד היא למישקלה מנכסי חפר, וכיון דכנכסי חפר היא אמרינן דמוחזקין היו לחפר. ואילו הוה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אביו הוה שקיל ליה לחלק בכורה דיליה מנכסי חפר כי היכי דשקיל לחלק פשיטות, בנתיה נמי במקום אבוהון קיימי, ושקלי ליה לחלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר כי היכי דשקלי לחלק פשיטות. אבל ודאי אילו הוה לצלפחד בן בכור לא הוה שקיל חלק בכורה בכולהו הני ניכסי דחפר. דכיון דמית צלפחד מיקמיה דלירתיה לחפר אבוה, הוה ליה בנכסי חפר אבוה ראוי, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ירושלמי [פ"ח ה"ז]. כיצד יורש בראוי כבמוחזק וכו' פירוש מת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך מת אבי אביו, והוא בא לחלוק עם אחיו, בכור נוטל פי שנים בנכסי אביו ולא בנכסי אבי אביו, שהרי [נכסי] אבי אביו ראויין היו לאביו, שהרי מת אביו בחיי אבי אביו. ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים גם בנכסי אבי אביו. מילי מילי קתני. כלומר פעמים שאדם נוטל חלק בכורה אפילו בנכסי אבי אביו, כיון שהיה אביו בכור ומת בחיי אביו ואחר כך מת אבי אביו, והוא בא לירש נכסי אבי אביו ובנכסי אבי אביו הרי הוא עומד במקום אביו ליטול חלק פשיטותו וחלק בכורתו של אביו. אבל [אם היה אביו פשוט] והוא בכור, כשיבא לחלוק עם אחיו אין לו ליטול חלק בכורה, דראויין היו [לאביו] כשמת בחיי אבי אביו. נאמר משפט. לענין פשוטה. והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. ונאמר משפט לענין בכורה מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים. דכתיב ובן אין לו עיין עליו. אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים וכו'.
[ב"ב קכ"ו ע"א] ובמלוה שעמו פליגי. כלומר אם (הוא) הבכור עצמו היה חייב לאביו. דבהא מספקא לן אי הוה מוחזק אי לא, והוי ממון המוטל בספק וחולקין אותו חלק בכורה. שאם היה החוב שנים עשר סלעים והם שני אחים, ואם באו לחלוק בשוה היו נוטלין זה ששה וזה ששה, ואם בחלק בכורה היו נוטלין זה שמונה וזה ארבעה, אותן שנים שבין זה לזה חולקין, ונוטל הבכור שבעה והפשוט חמשה.
ולענין כתובת אשה אע"פ שאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, דהכי תנן במסכת בכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"ב ע"א], אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק, אפילו הכי אשה גובה כתובתה מן המלוה. ולא משוינן לה לבכור ולבעל דחשבינן מלוה לגבייהו ראוי ואין נוטלין בו כמו שהוכחנו. וראיה לדבר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה, דתנן בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"ב], מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיו לו מלוה ופקדון וכו' ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר"ע אומר ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. ואיכא מ"ד התם מאי לכושל שבהם לכתובת אשה משום חינא. ועד כאן לא פליג ר"ע עליה דר' טרפון אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. אבל לא נחלק עליו מטעם שאין האשה גובה כתובתה בראוי כבמוחזק. אלמא מלוה לגבי כתובת אשה מוחזקת היא. ואע"ג דקיי"ל כר"ע דאמר ינתנו ליורשין, כלומר וכיון דינתנו ליורשין הו"ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבע"ח, נ"מ בהך סברא דאמרינן דמלוה מוחזקת היא לגבי כתובת אשה, כגון אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם דבע"ח חוזר וגובה אותה. הילכך גם אשה תגבה ממנו, ולא אמרינן דמלוה ראויה היא לגבי כתובת אשה. א"נ השתא דתקון הגאונים ז"ל דבין בע"ח בין כתובת אשה גבו מטלטלי דיתמי, אם גבו מטלטלין בחובת אביהם הרי הם כקרקע ובין בע"ח בין כתובת אשה גובין מהם. ולא מסתבר להעמיד משנה זו כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה, ודלא כרבנן. ועוד כיון דלרבה אליבא דבני מערבא דאמר גבו מעות יש לו מיתוקמא מתניתין דהכותב כרבנן נמי, ואם איתא לדרב נחמן דאמר גבו מעות יש לו אי נמי לרב יהודה אמר שמואל דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, לא מיתוקמא מתניתין אלא כרבי. כל כה"ג הוה מפרש לה תלמודא דלמר מתניתין כרבי ולמר מתניתין אפילו כרבנן. ותניא נמי במסכת כתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"א ע"ב], הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. שמעינן מינה דאשה גובה כתובתה מן המלוה. נמצאת אומר דמלוה דהויא ראוי לגבי בכור כדפסק רב פפא בשמעתין וכן לגבי בעל חוב כדאיתא בפרק שור שנגח [ב"ק מ"ב ע"ב] לגבי כתובת אשה הויא מלוה כמוחזק כדמוכחא מתניתין דהכותב [שם]. וכן דעת ריב"ש ז"ל.
וצריך אתה לפרש כיון דלענין כתובת אשה נמי תנן דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, מאי שנא דלגבי בעל הויא מלוה ראוי ולענין כתובה הויא מוחזק. יש לפרש כיון דמלוה משתעבדא לאשה בחיי הבעל מדרבי נתן אע"ג דהוי ראוי לגבי בעל גובה כתובתה ממנה כיון שכבר נשתעבדא לה, משא"כ בבכור. ובע"ח נמי אין לו שום זכות אלא בפירות. ויש בידך להשיב על הטעם הזה ולומר כיון דאין האשה גובה כתובתה מן הראוי לא תשתעבד מלוה שהלוה הבעל קודם נישואין, כיון דראוי הוא. וי"ל מקרא מלא דיבר הכתוב [במדבר ה'], ונתן לאשר אשם לו דבעל חוב משתעבד למי שזה משועבד, והכא הבעל משועבד לאשה. הילכך על כרחין בע"ח דבעל נמי משתעבד לה. עוד יש לפרש היינו טעמא דגביא אשה כתובתה מן המלוה, לפי שאין דינה כבכור ובעל כלל, אלא הרי היא כבעל חוב שנוטל בראוי כבמוחזק, כמו שהוכחנו למעלה מסוגיא דפרק מי שמת. והא דקתני [התם] שאין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, היינו דוקא ראוי כירושה שמתו מורישי הבעל אחר שמת הבעל, ולפיכך אין האשה גובה כתובתה מן הראוי משום דאמרי יורשים אבי אבהתנא קא ירשינן. וה"ה לבע"ח שאינו נוטל בראוי כירושה. וכדתנן בפרק מי שמת [קנ"ז ע"א] יורשי הבן אומרים הבן מת תחילה ואחר כך מת האב, ומפרש טעמא בגמרא [קנ"ט ע"א] משום דאמרי יורשין אבי אבהתנא קא יריתנא. וסתם ראוי דקאמרינן בכל דוכתא בראוי דירושה מיירי. כההיא דאמרינן [קי"ג ע"א] מנין לבעל חוב שאינו נוטל בראוי כבמוחזק והיינו ראוי דירושה שמתו מורישי האשה [אחר שמתה האשה]. דאילו ראוי דמלוה לית ליה לר', דהא ס"ל בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית. ועוד דמפקי ליה מדכתיב [דה"י א' ב'] ושגוב הוליד את יאיר וגו' מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישה וירשה יאיר. ועל כרחין ראוי דקתני נמי במתניתין דבכורות היינו ראוי דירושה כלומר ירושה הראויה לבוא לו ולא באה לו בחייו. דשבח הא קתני ליה בהדיא. ואילו היה רוצה התנא ללמוד דכולן אין נוטלין במלוה, הוה קתני [בהדייהו] נמי מלוה כי היכי דקתני שבח, דמלוה נמי פלוגתא היא. ועוד דאמרינן התם גבי הא דתני בסיפא כולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, בשבח לאיתויי שבחא דממילא, חפירי והוו שובלי, שלפופי והוו תמרי. ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי דאבא דאבא. פירוש לא מיבעיא נכסי דאחי אביו דהוי ראוי. דשמא יהיו לו בנים לאחי אביו ולא יירש בהן כלום. אלא אפילו נכסי דאבא דאבא שאפילו יוליד בנים אבי אביו אחר כך יהא לו לזה חלק בירושה זו דהוי ראוי. ומדלא אמרינן ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי מלוה או רבית וכדאמרינן בשבח לאיתויי שבחא דממילא, שמעינן מינה דכולה מתניתין היינו ראוי בירושה בלבד. דאילו מלוה אשה גובה כתובתה ממנה.
ותדע לך דסתם ראוי בירושה הראויה לבא מיירי, ואין מלוה נכללת בו, מדאיצטריך למיתני סיפא וכולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק לאיתויי ניכסי דאבא [דאבא]. ואילו היתה מלוה בכלל ראוי דירושה, השתא במלוה אין נוטלין בניכסי דאבא דאבא שלא היה בהן שום זכות לאב לבעל מיבעיא. אלא דודאי התם ראוי דירושה קאמר. והיינו טעמא דאשה אינה גובה כתובתה מן הראוי משום דאמרי יורשים אבי אבא קא יריתנא. וה"ה לבעל חוב שאינו נוטל בראוי דירושה, כמו שכתבנו. והא דלא תנא בעל חוב במתניתין דבכורות, משום דלא מצי למיתני ליה לענין שבח. דקיימא לן בעל חוב גובה את השבח. ותדע שאין כתובת אשה ובעל חוב חלוקים בדין זה אלא לענין שבח, דמקשינן התם בגמרא על מתניתין דקתני שאין האשה גובה כתובתה מן השבח, והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, ומפרקינן מקולי כתובה שנו כאן. וגבי ראוי לא הוי ביה מידי. ועוד ראיה לדברינו, דאמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ד ע"ב], תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת וכו' ולשבח. ולא אמרינן לראוי. אלמא אין הפרש בין כתובה לבעל חוב לענין ראוי. כך נראה בעיני.
ויש להקשות בהא דמפיק בגמרא דאין בכור נוטל בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו, תיפוק לי דמצו יורשין למימר אבי אבונא קא ירתינן. שכבר הוכחנו דראוי דמתניתין היינו ראוי דירושה. ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסים דאבא דאבא. ועל כרחין היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו. דאי אמרת דטעמא דסיפא משום דאמרי יורשים אבי אבונא קא ירתינן, וראוי דרישא במלוה או בריבית ומשום דכתיב בכל אשר ימצא לו כדמפרש טעמא בהדיא התם. אשתכח דרישא אית רבותא משום דהוי ראוי ומשום דאמרי יורשים אבי אבונא קא יריתנא. וראוי דרישא במלוה או בריבית. ויש לפרש דאי לאו דכתיב בכל אשר ימצא לו, דממעטינן מינה ראוי, ודאי היינו אומרים שהבכור נוטל פי שנים בנכסי מורישי אביו אע"פ שמתו לאחר מיתת אביו, שאין היורשין יכולין לומר אבי אבונא קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהם היה ראוי לירש ולהוריש. דודאי הבן בנכסי מורישי אביו קודם לבניו, ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי שנים. והיכא שייך למימר אבי אבא קא יריתנא, כגון דלא מיעקרא כלל בהכי ירושת האב שהבנים יורשים מאבי אביהם מה שאין ראויים לירש מאביהם. הילכך באים מכח אבי אביהם להפטר מבעל חוב של אביהם. ועוד בני בנים כשיורשים אבי אביהם, היינו מחמת שהם במקום אביהם. כדאמרינן בפרק מי שמת [קנ"ט ע"א], אבי אבא קא יריתנא ובמקום אב קאימנא. ולפיכך בת הבן יורשת עם הבן ואין בת המת יורשת עם בת הבן, לפי שעומדת בת הבן במקום אביה כשאין לו בן, וכשיש לו בן אין בת הבן יורשת בנכסי אביה. וכן כשיש לו שנים ומתו לזה בן אחד ולזה שני בנים נוטל האחד כנגד השנים, לפי שהשנים במקום בן אחד לאבי אביהן. לפיכך אי לא כתב רחמנא בכל אשר ימצא לו הייתי אומר שהבכור עומד במקום שני בנים לאביו, כיון שהוא ראוי לירש פי שנים. הילכך נוטל בנכסי אביו שני חלקים. נמצאת אומר כשאין הבכור נוטל פי שנים בראוי דהיינו אבי אביו, היינו משום [דכתיב בכל אשר ימצא לו. וכשאין ב"ח נוטל היינו משום] דאמרי יורשים אבי אבא קא יריתנא. אבל בשבח ומלוה וכופר ושושבינות נוטל. ובכור שאינו נוטל בכל אלה, היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו אי נמי משום דכתיב לתת לו וגו' מתנה קרייה רחמנא. כך נראה לי.
והרב ר' יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל היה מדמה ירושת הבעל לכתובת אשה. והיה אומר כיון שנתברר לנו שכתובת אשה גובה מן המלוה ממתניתין דהכותב, ואע"פ שאין האשה נוטלת כתובתה בראוי כבמוחזק, הילכך בעל נמי יורש מלוה של אשתו. והוקשה עליו מסוגיא דפרק שור שנגח. וחידש נוסחא באותה סוגיא. ודחק בה הרבה. וכבר ביררנו שאין לדמות ירושת הבעל לכתובה כל עיקר. ובשם הרב ר' יצחק אלפסי רבו ז"ל כתב, שאין האשה גובה כתובתה מן המלוה, כיון ששנינו שאינה נוטלת בראוי כבמוחזק. ואע"פ שלא יתכן דבר זה ממתניתין דהכותב, מ"מ למידין אנו מדבריו דבעל חוב נוטל בראוי, שהרי מלוה ראוי חשיב לה לגבי כתובת אשה, אע"ג דמשתעבד לה בעל חוב מדר' נתן, ואפילו הכי קיימא לן יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם. ונראה בעיני דאשה בכתובתה נוטלת בין במלוה בין בריבית. ודוקא בריבית שהרויחה המלוה בחיי הבעל, אבל בריבית שהרויחה לאחר מיתת הבעל אינה נוטלת, דהוי ליה כשבח.
ופסקו רבינו חננאל ורבינו שמואל ז"ל דדוקא במלוה בלא משכון הוא דלא שקיל פי שנים, אבל מלוה במשכון כו"ע מודו דהוי מוחזק מדרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון וכו'. ואע"ג דאמרינן במסכת ב"מ [פ"ב ע"א] ובגיטין [ל"ז ע"א] אימר דא"ר יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר, מ"מ כיון דאלים כ"כ תפיסת משכון שקונה משכון שלא בשעת הלואתו, מהני לענין זה שיחשב כמוחזק, כדאיתא בפרק כל שעה [פסחים ל"א ע"ב] דאלים תפיסת משכון דחשוב נמי של אחיך בידך אפילו כשתפס המשכון בשעת הלואה. והא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה ממנה ואין בכור נוטל בה פי שנים. הני מילי במשכונות הקרקעות, אבל משכון של מטלטלין הוא מוחזק בה יותר. והרב אבן מיגש ז"ל כתב, דהא דאמרינן לענין בכור דאינו נוטל פי שנים במלוה, ולא מפלגינן בין היכא דמטא זימניה למגבא מחיים להיכא דלא מטא זימניה, דוקא מלוה דליכא משכנתא, אבל במלוה דאיכא משכנתא בהא איכא לאפלוגי לאידך גיסא דאי לא מטא זימניה למגבא מחיים אלא לאחר מיתה, כיון דבעידן מיתה אכתי לא מטא זימניה למגבא ואי בעי בעל הקרקע לסלוקי אכתי לא הוה מסלק ליה עד דמשלם זימניה, כקרקע דמי והבכור נוטל בה פי שנים. דילפינן לה להא מילתא מההיא דגרסינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב], אמר רב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו' אין הבכור נוטל וכו' באתרא דלא מסלקי בכור נוטל וכו'.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"ב קמ"ד ע"ב] פיסקא. האחין שעשו מקצתן שושבינות וכו'. כלומר יעקב שאמר לראובן שגר שושבינות לשמעון ומת יעקב ושמעון מחזיר שושבינותו. חוזרת לכל האחין, שמנכסי אביהם היתה אותה שושבינות שנשתלחה לשמעון. הלכך היא חוזרת לאמצע. והתניא כשהיא חוזרת חוזרת לו. שמאחר שצוה יעקב לראובן שישלחנה, על דעת כן עשה שיחזירנה לו. כאן בסתם כאן במפרש. כלומר כשנשא שמעון אשה אמר לבנו ראובן, היה לו אתה שושבין ושגר לו מנכסי שושבינות. ומאחר שבפירוש צוה לו עשה אתה שושבינות, על דעת כן אמר לו שכשיחזירנה שמעון יחזירנה לו. אבל מתניתין דקתני חוזרת לאמצע, שאמר אביהם סתם אחד מכם יוליך שושבינות לשמעון, ולא פירש מי יהיה המוליך, והלך אחד מהם ועשה. הלכך כיון דסתם אמר, כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. מתניתין ביבם עסקינן. כגון ראובן ששלחו יעקב להוליך שושבינות לשמעון. ואילו היה ראובן קיים היה מחזירו לו שמעון. אלא מת ראובן בלא בנים ואחיו היבם יורש שאר נכסיו ולא שאר אחיו. אבל השושבינות שחייב לו שמעון לא יחזירנה ליבם לבדו אלא לכל אחיו ביחד, שאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק, דבכור קרייה רחמנא, ושושבינות זה היה ראוי לאחיו זה שמת, ולא הוחזק בה בחייו. ומקשינן מכלל דאידך בעי שלומי ליורשי הלה. ואע"פ שמת שושבינו. ואמאי חייב, הוה מצי למימר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו ואחזיר לו שושבינות, והשתא דליתיה לא אחזיר לאדם אחר תחתיו.
[ב"ב קכ"ו ע"ב] אין לו לבכור קודם חלוקה. דהא כתיב לתת לו עד דאתי ליד מקבל מתנה, הילכך מאי דאתא לידיה אחיל ואידך לא אחליה. והילכתא יש לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או נתן חלק בכורתו קודם חלוקה מה שעשה עשוי. הילכך אם נטל חלק פשיטות במקצת ויתר בכל הנכסים כולם. ונראה מפירוש ר"ש ז"ל, דבחלק בכורה הוא דאמרינן יש לו לבכור קודם חלוקה ואם מכר או נתן חלק בכורתו קודם חלוקה מה שעשה עשוי, אבל בחלק פשיטות לא אמרינן הכי. אבל מדברי הרב ר' יהוסף הלוי ומדברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל נראה דאף בחלק פשיטות אם נתן או מכר קודם חלוקה מה שעשה עשוי. וכן נראה עיקר, דיותר יש לו למכור חלק פשיטותו דהא נוטל בראוי מחלק בכורתו שאינו נוטל בראוי, הילכך מה שעשה עשוי בין בחלק פשיטותו בין בחלק בכורתו. וקשיא לן מאי דאמר רבא (בערכין) [בכורות נ"א ע"א] גבי יבם שאינו נוטל בשבח, ואיכא מ"ד התם דוקא בשבח שבין מיתה ליבום אבל בשבח שבין יבום לחלוקה שקיל שהרי קם תחת אחיו ורבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה לא שקיל כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה האי נמי אין לו. והביאה הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל בהלכותיו. ואיכא נוסחא אחרינא בהלכות דקאמר "ואע"ג דאיפסיקא הלכתא בהדיא יש לו לבכור קודם חלוקה, התם בעיקר ממונא הכא בשבחא וגבי שבחא הוא דאמרינן דלית ליה קודם חלוקה בנכסים כדי שיהא זוכה בנכסים". ואית דבעי למיפסק הלכתא כר' דאמר דשקיל במלוה, מדפסקינן דיש לו לבכור קודם חלוקה, אלמא דאע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה דמי. וליתא, דלא אמרינן דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במה שאינו ראוי, שאביהם היה מוחזק בו, אבל בראוי כגון מלוה לא. בצנא דפלפלי. כלומר סל מלא פלפלין.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] בגמרא אמרינן הניח להם אביהם פרה מוחכרת. למחצית. ומושכרת. בדבר קצוב. או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בה פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים. האי וילדה אכולהו קאי, כלומר הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וילדה, או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל פי שנים. פירוש בולד ואצ"ל בשבח גוף הפרה. ובגמרא בעי למה לי למיתני או שהיתה רועה באפר וכו'. וברייתא זו מוקמינן לה בגמרא אליבא דרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, ופליגי רבנן עליה. וה"ה לענין שכירות הפרה שנוטל פי שנים אליבא דרבי כיון שהשכירה אביהם. ולא מיבעיא בשכירות שהרויח אביהם דהוי כמלוה, ואיכא מ"ד דאפילו רבנן מודו במלוה שהבכור נוטל בה פי שנים דכמאן דגביא דמיא, אלא אפילו בשכירות שהפרה מרווחת לאחר מיתת אביהם בכור נוטל פי שנים אליבא דרבי. שאין הפרש בין שבח מגוף הפרה כגון ולד ובין שבח הבא מחמת הפרה כגון שכירות. ותדע שהרי בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית אליבא דרבי כדתניא לקמן, וסתמא דמילתא משמע בריבית שהמלוה מרווחת לאחר מיתת אביהם. ואפשר דשכירות שהרויחה הפרה בחיי אביהם כריבית דמי ולא כמלוה ואין הבכור נוטל פי שנים לרבנן דפליגי עליה דרבי, ואפילו למ"ד דנוטל במלוה לרבנן, דשאני מלוה שכבר הוחזק בידו אותו ממון ומשום הכי (עביד) [הוה גביה] כמוחזק לאחר שהלוה, וכדאמרינן לקמן מעות יהב מעות שקיל. אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים. כגון שהיה הקרקע שוה אלף זוז ובנו שני בתים, והוציאו בבנין מאתים זוז, והשביח הקרקע בבנין חמש [מאות] זוז, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח הבנין, אפילו הוציאו הוצאות הבנין מתפיסת הבית. כיון שהשבח בא בסיבת מעשיהם לא הוי מוחזק אצל האב, ושבח שהשביחו יורשים מיקרי. והרב ר' משה ז"ל [נחלות פ"ג ה"ב] כתב, היתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל בה פי שנים. והגיה עליו הראב"ד ז"ל, זה המחבר פסק כרבי. ונראה לרבינו ז"ל שהרב ז"ל אזיל לטעמיה דפסק [אישות פ"ז הט"ז] כראב"י [קדושין ס"ב ע"ב] גבי אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי ה"ז מקודשת. וכ"פ רש"י ז"ל משום דמשנת ראב"י קב ונקי. הילכך אין לדרוש כאן מה מתנה עד דמטיא לידיה, שהרי אדם יכול להקנות העובר שיולד אע"פ שלא בא לעולם. וא"ת א"כ אין הלכה כרבנן, ורבא פסק כרבנן. וגם רבינו משה ז"ל בעצמו [נחלות פ"ג ה"ד] בשלופפי והוו תמרי פסק כרבנן. [וגם הא] לא אמרה ראב"י אלא בעובר שהוא נגמר בבטן אלא שלא יצא לאויר העולם, דהתם מוקים לה כשהוכר עוברה.
[ב"ב קכ"ד ע"א] דיקלא ואלים. הניח להם אביהם דקל ונתעבה. ארעא ואסקא שירטון. כגון ארעא דהוה בימי אבוהון מצולה דלא חזיא לזריעה, ואסקא השתא שירטון ואיתכשרא לזריעה, כלומר יבשו המים שהיו עולים בה והעלה עפר ונעשית שדה הראויה לזריעה. כולי עלמא ל"פ דשקיל. בה פי שנים, דלאו ראוי הוא אלא מוחזק, דעדיין שמו עליו איתנהו לניכסי בעינייהו. חפורה. שחת. שלחופי והוו תמרי. דקלים שהפריחו פרחים ונעשו עכשיו תמרים שנשתנה שמו של מעיקרא, אבל בשבחא דממילא הוא שאינו בא ע"י האחים אלא ע"י שמים. דרבי סבר שקיל, כיון דשבחא דממילא הוא. ורבנן סברי לא שקיל כיון שנשתנה שמו, מעיקרא עשבי והשתא תבואה, ומעיקרא פרחים והשתא תמרים, ולא שקיל בשבחא, אלא בקרנא מיהא שקיל דהא איתיה כשמת האב. ואיכא מ"ד דבקרנא נמי לא שקיל, דהא אישתני קאמר וליתנהו לניכסי האב בעינייהו, והוי דומיא דענבים ודרכום זיתים ומסקום דאמרינן לקמן בגמרא [קכ"ו ע"א] דאפילו בדמי ענבים שלימים לא שקיל אא"כ מיחה. והא דקאמרי רבנן דבשבחא לא שקיל הא בקרנא שקיל, התם כגון פרה שילדה שהקרן לא נשתנה.
[ב"ב ק' ע"ב] המוכר קברו. מערות היו עושין בחייהם לקבור שם מיתי המשפחה כדתנן במתניתין. מקום מעמד. שעומד ויושב שם סמוך לבית הקברות בשובם מן הקבר. על כרחו. של לוקח. ותקנת חכמים היא. משום פגם משפחה. גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה הילכך אמור רבנן לישקול דמי ולהדר. והכי אמרינן בהדיא במסכת בכורות [נ"ב ע"ב] בשלהי פרק יש בכור לנחלה. מספקא לן אי לית מידי לההוא מוכר, אם יכול הלוקח לומר לבני המשפחה החזירו לי משלכם דמי קברי. או דילמא מצו אמרי ליה לאלתר בטל המקח וחוב הוא שזה חייב לך, אבל אין מקום קברו קנוי לך כלל, ואין לך לעכבו מלקברו שם בשביל חוב שיש לך עליו.
<h2>דף נז.</h2>
הכי גרסי ר"ח ורבינו יצחק אלפסי ז"ל, [ב"ב ק"ז ע"א] שלשה אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד [מהן]. יש שואלין אמאי נטל חלקו של אחד מהם יותר משל אחיו. ויש לומר שהיה לו לזה בינונית דשיעבודיה דבע"ח עליה. א"נ משכחת לה דטריף ליה בדשוייה ניהליה אפותיקי והאי לא ידע ואי נמי ידע לא מחיל שדעתו היה ליפרע מאחיו, דלאו שופטנא הוא שיפרע לבדו חובותיו של אביו. ומשמע שאם נטל בינונית, ויש לאחיו בינונית דכוותה, ואתא עלייהו בע"ח רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דליכא למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמרינן במסכת ב"ק [ח' ע"ב], דהתם טעמא משום דאמר ליה לבעל חוב מה מכר לו לוקח ראשון כל זכות שתבא לידו, וכל היכא דהוא יכול להגבות איזה מהם שירצה אנא נמי, אבל הכא ליכא למימר הכי. אבל ודאי שקל עידית וזיבורית אמר ליה להכי שקלי ארעא דלא חזיא לך. ובירושלמי במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי [ה"ד] מצאתי כן, שמואל אמר שוחדא לדייני בשני שטרות היוצאין על שדה אחת, איזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. והא תני יורשין שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים, יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים. ועוד היא שוחדא לדייני. ר' אבין בשם שמואל לא שנא דבין שני שטרות היוצאין על שדה אחת בין שטר אחד שיוצא על שתי שדות איזה מהן שירצו ב"ד להחליט מחליטין. ומסתברא תובע הוא את שניהם שודא דדייני, תובע הוא אחד מהם גובה ממנו, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, שאין ב"ד תובעין אותו השני מעצמן לעשות בו שודא. והלכתא בטלה מחלוקת. כרב. והא דאמרינן בדרב יורשין לאו דוקא. אלא כיורשין בענין זה קאמר. אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הוזכרו יורשין. ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת דלגבי הא מילתא כיורשין דמו, ולא משום דיורשין ממש הוו, דהא לית לן ברירה, ורב נמי בדאורייתא לית ליה ברירה. וראיה לדבר דהא איתמר בפרק המוכר את הבית [ס"ה ע"א] דרב דאמר יש להן דרך זה על זה אזדא לטעמיה דאמר מוכר בעין רעה מוכר, אלמא לקוחות הן. והא דקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו, לאו מטעמיה דאמר משום ברירה, אלא משום דויתור במודר הנאה שרי. ולי נראה דמשום דויתור מותר מן התורה במודר הנאה (מן התורה), אבל מדרבנן ודאי ויתור אסור ויש ברירה בדרבנן. כדאמרינן במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דר' הושעיא אמר יש ברירה, ומקשינן עלה דידיה אדידיה, ומסיק דלרבי הושעיא בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כר' הושעיא. אלמא בדאורייתא אין ברירה.
